בטח ככה מרגיש מצורע. אין מצב מישהו בעיר לא יודע שהוא חולה. אין מצב דילגה הידיעה הזו מעל כולם. כולם יודעים, שומעים, רואים וזוכרים. כן, גם לאחר שהכול בסדר והוא מחלים.
ותגידו, אי אי אי זה מגיע לו, כזה נעבך מסכן. המדבר לשון הרע יישא בעונשו…
אבל,
מי אתם שתחריפו את המצב? הוא כבר חטא, יש אלוקים שינקה וישלם. לא אתה.
לא את. לא אף אחד אחר.
אף אחד לא שמך לאלוקים ושופט.
איך אני תמיד אומרת לתלמידים שלי: “אף אחד אין לו זכות להקטין את האחר; לא במילים ובטח לא במעשים.”
תמיד אני מכניסה להם טוב טוב לראש :
“אין פה מישהו יותר טוב מחברו. כולם שווים בעיניי וכך צריך להיות גם בעיניכם.”
אם אני כבר מורה, אז למלא את השליחות הזו עד הסוף.
לפחות 30 ילדים בנים ובנות גם יחד, אולי, יזכרו את המשפטים האלה, את הדרך חיים הזו שאין אחד שפחות ממני. וגם אם לכאורה זה נראה ככה, אין לי את הזכות לגרום לו להרגיש את זה עוד יותר.
זה חשוב לי, זה בדם שלי, אין אחד עדיף על האחר.
****
כששאלתי מי שם אותה לראש, מי שם אותה לשופט, אני זוכרת שזה הדהים אותי (לרעה).
לא הבנתי איך הגיוני שאדם מבוגר שבטח מחנך את הילדים שלו להמשך של עם מובחר יכול לרכל ולהשחיר ככה משפחה שלימה.
בלי לחשוב שאולי במקרה על הדרך נרמסת לה ילדה שלא בטוח שהיא קשורה חוץ מקשר דמי.
אה, סליחה, היא אשמה.
היא אשמה שזו המשפחה שלה, היא אשמה שלא כולם בחרו בדרך המקובלת, היא אשמה שהיא חלק מהשושלת.
היא אשמה שההורים שלה לא בדיוק חוו הצלחה בחיי חינוך ומשפחה, היא אשמה שכל אחד מהם בחר בדרך שונה, היא אשמה.
ואני שואלת אז מה?
אז מה אם מישהו חושב מימך אחרת.
אבל לך תתווכח עם העולם.
לך תספר להם כמה היא עבדה ועובדת על השם שלה, כמה הוא חשוב לה. כי למי לא חשוב השם הטוב שלו? למי לא אכפת מה יגידו בגבו?
לך תספר כמה דם היא הקיזה כדי לא להישאר בבור הזה. לך, תנסה לעצור את זה.
לשונם של אנשים מתגלגלת ולא עוצרת.
ואני שואלת איפה הצדק?
בינתיים תישרף, הבושה זה לא דבר של מה בכך. תאכל. מה שבישלו לך שלא ברצונך. שבעל כורחך…
****
ואלו הן ארבע מיתות בית דין:
“חנק, הרג, שריפה וסקילה..”
בואי תנסי להסביר לילד בכיתה ה’ שאם היה מגיע לאדם עונש ואלוקים החליט שהוא יבוא בצורת אחת מארבע מיתות בית דין, חובה היה על החכמים לקיים זאת.
אבל המורה! “זה לא חוקי. לא הגיוני. לא נתפס. אני הייתי בורח. זה חוצפה. זה התעללות. זוהי אכזריות. איך אפשר…”
אני יודעת תמימים שלי. אני יודעת.
ותנסי שוב וזה לא ייקלט, לא ייתפס במוחם הקטן, התמים.
רציתי להמחיש. רציתי להקביל את זה לבושה. אחת כזו שורפת ככה, טובה.
אבל הייתי מנועה.
אז רק הפנמתי חזק.
אומרים שמורה שנורא מחוברת לחומר, מצליחה להעביר אותו בסופו של דבר בצורה הכי ברורה…
ניסיתי. להבין. שיש דברים שאני לא מבינה. לא אבין. אולי עד אחרי מאה עשרים שנה. ואני לא הראשונה.
חלק מאמונה. להשלים עם חוסר הגיון, הבנה.
****
איזה מחיר רגשי משלמת חברה שאין לה קוד מוסרי משותף. אנשים, צריכים עקרונות מארגנים. כי בלעדיהם הם טובעים בתוהו. “אנחנו זקוקים לכללים, מוסכמות, חוקים ערכים – ברמת הפרט והחברה… אנחנו זקוקים לשגרה ולמסורת. בעיננו, זהו סדר.” סדר מופרז עלול להיות רע, אך האי-סדר גרוע ממנו. המקום הנכון לחיות את החיים, הוא אומר, הוא על הקו המפריד בין השניים. התורה –“זהו המקום שבו אנו מוצאים משמעות שמצדיקה את החיים ואת הסבל הבלתי נמנע הנלווה אליהם.” לו חיינו כך, הוא מוסיף, היינו יכולים “לסבול את ידיעת שבריריותינו והיותנו בני תמותה בלי תחושת קורבנות מתרעמת היוצרת טינה וקנאה ובעקבותיהן רצון בנקמה ובהרס.” (ב. פיטרסון)
מתוך ספרו של ד״ר יונתן זקס ״רעיונות משני-חיים”.
את לא יודעת חשבונות שמיים. ולא בטוח שזה היה עוזר לו ידעת.