לפעמים הכתיבה לא יוצאת לך מהשרוול.
לפעמים את צריכה להכריח את עצמך לכתוב. כי תכלס, כשאת מסתכלת אחורה על כל הדרך שעברת עד עכשיו, את אולי זוכרת כאב, אולי זוכרת קושי אולי אפילו את יודעת לתאר אותו בכמה מילים, אבל את אף פעם לא תזכרי את עומק הכאב. את גודל הבור שבו היית. המילים חזקות ככל שיהיו, לא יצליחו לתאר ולו במקצת קושי, סבל. מילים לא מעבירות את לחות הדמעות המעיקה. כמו שתמונה לא מעבירה ריח וצליל. הכאב יכול להשתקף מבעד לתמונה, אבל הוא לא יצעק כל כך חזק כמו באותו הרגע שהיה, ככה טרי.
אז חשוב לכתוב. ולמה? כדי שתהיה לך, ולו הוכחה קטנה שאת עדיין שפויה ברמה כזו או אחרת. שהבחירות שלך היו אחרי שיקולים הזויים שהיית צריכה לקחת בחשבון ואף אחד בחיים לא לימד אותך מעולם להתמודד עם תרגילים מהסוג הזה. שנלחמת למרות כל הקושי ואולי דווקא בגללו. שכל ההספקים הרציניים שלך מאותה התקופה נזקפים לזכותה. כי אף אחד לא יוכל להכניס ללוז שלו ארבע סוגי עבודה, חמש מלגות, שלוש מקומות לימוד וזה עוד בלי הדאגה לכלכלה עצמית ולמימון רכב… אלא אם כן תהיה לו סיבה טובה לכך. ולך היו מספיק כאלה. כאלו שאף אחד לא בוחר אותם מרצון, כאלה שאף אחד לא נשאר לאחריהן עם רצון להמשיך, להתקדם הלאה למרות הכל…
וזה מוזר, לראות בחורה אחת ומיליון דברים על הראש, מתחתיו ובתוכו ממשיכה להתקדם להתפתח לעשות. ויהיו כאלה שירימו גבה, יהיו כאלה שזה יהיה מודל ההשראה שלהם ויהיה את האלה שלא יפסיקו לעשות השוואה בינם לבינך וזה יוריד להם, ידכא אותם(?) ורק לך יתחשק לצרוח באוזן עד חרשות לכל אותם הקנאים הנדהמים והמתפעלים האלה, לצרוח להם שזה לא תקין. שזה סוג של בריחה. שאת מעסיקה את עצמך כל כך הרבה כדי שלא יהיה לך זמן לחשוב, זמן לחיות, זמן לחוות. כדי שלט תצליחי לטעום טעם המרירות כי מספיק מתנקז לך כל כך הרבה ממנו בשבת. והם הרי לא יבינו ולך לא יהיה אכפת כי את מי זה מעניין כבר שאנשים לא מבינים אותך, התרגלת לזה מגיל אפס. אבל יהיה חשוב לך להמשיך לצרוח בכל הכח להכריז שאין לך כח, שנמאס לך, שקשה לך ששורף לך מבפנים. שכואב לך כל רגע ורגע על מה שנגמר ולא עוד.
את תכניסי גם דברים לא קשורים כמו; שהחגים האלה מגיעים כל כל מהר והולכים כל כך מהר. והם שורפים כל חלק בגוף, וזה ככה שלוש שנים וחשבת שזה ילך ויפחת אבל זה לא קרה. אז עכשיו את גם מתאכזבת וגם כואבת כאילו זה קרה השנייה. את תרצי גם להוסיף שהבית העכשיו הוא לא אופציה בשבילך, הוא ברירת מחדל. שאת מבכה את ההוא שנחרב, אבל הכי פוחדת מההוא שעוד יהיה. והוא יהיה כל כך יפה, הוי, שבא לבכות. מאושר. אז החלק המורתי שבך יגיד: את מסוגלת אהובה שלי,
את יכולה.
החלק הביקורתי שלי יזעק: את יכולה יותר. הפסיכולוגיה החיובית שבך תבהיר: את כלום בלעדייך.