רק סיפרתי לה כמה אני שונאת את כל העניין הזה של משפחה.
בדיוק אתמול שיתפתי אותה כמה כל האיישו הזה של הורים וילדים אצלי, הוא רגיש, מעלה בי דמעות.
ואז הנושא הכי מגניב שבחרו להביא עליו הרצאה מיוחדת היה: ״יום המשפחה״
לא סתם יום.
דווקא אותו.
איך אני אומרת לתלמידים שהם אומרים לי:״המורה את עושה לי דווקא״…?
״נכון. א-פ-ל-י-ו-ת, ג-ז-ע-נ-ו-ת.״
אז אפליות וגזענות, אבל אני חשבתי כמו ילדה טובה בהרצאה.
חלק מלהיות מורה זה לתת דוגמה.
אז הקשבתי,
והיא דיברה על מחקרים,
על משפחה והשפעתה על עולמם של הילדים.
והיא הביאה הוכחות,
על כמה ההורים משמעותיים, גם אם בפועל הם לא נותנים, רק נמצאים.
היא הסבירה שוב ושוב עד כמה העניין נפוץ אצל ילדים מאותגרים שהמשפחה מאחוריהם קרועה לגזרים.
היא סיכמה עד כמה הכרחי וחשוב לשוב הביתה בזמנים הגיוניים, כדי להספיק לחוות את הילדים, כדי להשפיע
עליהם בחיים.
קוראים לזה ״להיות הורים משמעותיים״. אמרתי תודה בנימוס.
על ההרצאה, לא על הנושא הנבחר.
ככה פשוט זה נאמר:
״את אדם כל כך משפחתי, זה כל כך חסר לך שאת לא מוכנה להשלים עם המשפחה שנחרבה לך מול העיניים, אני
רואה את זה עלייך כל כך״.
ישבתי מולה והתחלתי לטפטף.
היא לא אמרה הרבה, בכלל לא, רק שתלה את יום המשפחה.
הכול מקרי היום, בהחלט.
אז יום קיים, משפחה לא.
אני מבינה…
כלומר,
היא אמרה שזו עבודה
ו “שאנחנו נעבוד יחד על שלב ההפנמה״.
לא יכולתי עוד לנשום.
פרקתי משפטים בזה אחר זה
מה שהיא אומרת אני עושה, העיקר להחזיר דופק לנשמה.
אין קשה מזה.
היא אמרה שזה ייסורים.
אני עוד לא מפנימה אותם באהבה,
אבל אני בדרך לשם אבא, מבטיחה.